דלית כותבת
את יודעת,
אורנה
כבר יומיים שאני קוראת בכל
פעם קצת את מה שכתוב באתר לדודה רותי שלנו
ואני לא מפסיקה לרעוד
מבכי
כל השנים האלה לא עצרתי
אפילו פעם אחת להבין כמה היא חסרה לכם ולנו
כל הזמן אני זוכרת אותה
וחושבת עליה לעיתים קרובות אבל אני לא חיה כמוכם את החוסר הזה
החוסר
היומיומי
זה פשוט בלתי
נתפס
איך בכלל אפשר להמשיך
לחיות בלי אמא
אתם משפחה גיבורה
בעיני
כי אמא שלכם הכריחה אתכם
להיות כאלה
גיבורים, חזקים, מאוחדים
ואוהבים
כל כך הרבה חום מוקרן מכם
מכל אחד מכם
וזה גם עבר לילדים
שלכם
בכל פעם שאנחנו נפגשים
באיזה אירוע או מפגש המשפחה
אני כל כך נהנית לראות
אתכם יושבים יחד וצוחקים
וואו כמה שאתם צוחקים וזה
פשוט מקסים
הזכרונות שלי מדודה רותי
הן בעיקר השקט שהיא הקרינה
וגם היה לה חיוך כזה שעד
עכשיו אני ממש יכולה לראות אותו מול העיניים שלי ולהרגיש את העיניים שלה הצוחקות
תוך כדי חיוך
היא היתה רכה ועם זאת חזקה
בכלל, אני זוכרת כל כך טוב
את הפעמים הרבות שהייתם באים אלינו כל המשפחה
וזאת היתה הופכת לחגיגה
גדולה של ילדים ושל משחקים ושטויות
אני לא אשכח למשל שהפעם
הראשונה ששמעתי שיש דבר כזה מוסיקה מזרחית זה היה מכם
איזה בורה הייתי... לא
הכרתי את זוהר ארגוב
והיום אני מודה לכם
שלימדתם אותי לאהוב את שיריו
טוב, אני מתחילה קצת לגלוש
לזכרונות ילדות אחרים
בכל אופן, שולחת לך ולכל
האחים ובני המשפחה האהובים
חיבוק גדול גדול והמון
אהבה
ואני מאוד שמחה ששלחת לי
את האתר שהקמתם
ואם אוכל לעזור במשהו יותר
מאשמח
נשיקות
דלית