אמא
יום שישי
הגיע, יום שביקשנו לא לעבוד.
יום ביקור
בבית העלמין לאזכרה במלואת 26 שנים למותך.
והינה אנו
באים לבית העלמין, נכנסים בשערו והדמעות זולגות ללא שליטה,
בכי ללא
קול, בכי שקט שבא מבפנים, מהמקום הכי עמוק שיכול להיות-מאהבת משפחה לאם חסרה.
לא מאמינים
שאת מונחת כאן מתחת לאבן השייש, הקר, המנוכר שנבחר באהבה, כמה נורא שזה מה שצריך
לבחור מאהבה.
עברה לה
עוד שנה ואנו עדיין לא מקבלים שאת לא איתנו. היית אישה חזקה, אישה שנלחמה כל חייה
הקצרים במחלות.
נלחמת כמו
לביאה וניצחת כמו גדולה.
אני זוכר
את הימים שהיית אומרת ,מה יהיה כאשר אני לא אהיה כאן? מי ידאג לך ולאחייך?"
ואני הייתי מבטל את דברייך בהינף יד ומניד את ראשי "תפסיקי לדבר שטויות, אמא
את עוד תזכי לראות נינים".
שאבתי את
החוזק ממך, מאישיותך, ממה שלימדת אותי בחייך הקצרים אשר היית עימנו. היית תמיד
בשבילנו אמא, בשביל כולנו.
תמיד דאגת,
ניסית לעזור גם אם לא היה בכוחך, תמיד דאגת קודם כל לילדך.
אמא
נקטפת
מאיתנו ללא אזהרה, ללא הודעה, ללא הכנה.
ברגע אחד
דיברת איתנו וברגע השני כבר לא ידעת היכן את, פשוט הלכת, הרמת ידיים, אזל לך הכוח
והחלטת שזהו, את מוותרת, אין בך כוח להילחם יותר. אנחנו נסתדר בלעדייך. איך יכולת
לחשוב כך?! ונטשת אותנו לעולמים.
לפעמים אני
לוקח את הטלפון כדי להתקשר אליך, לספר לך
מה חדש איתי, עם האישה והילדים שלי, אולם המציאות טופחת על פניי, אין יותר!
זהו אינני
שומע את קולך בצידו השני של הקו.
לא חיכית
לנו, מדוע לא חיכית לנו להיפרד ממך?
אין מילים
מספיק חזקות בכל העולם, בכל השפות, להביע את געגוענו ואהבותינו אליך – אמא כי אמא
יש רק אחת.
לעד זכרך
יהיה נצור בליבנו.
אלי