מיקי כותב

רות

כל כך הרבה סיפורים וכל כך הרבה דברים יש לספר על אמא, אמא רותי, ומצד שני אני נזהר בחרדת קודש כיצד מילים פשוטות יכולות לתאר את גודל האדם שהייתה, את הנתינה האין סופית שלה, את החום והאהבה ללא תנאים שהעניקה.

בכל מקום בו אמא הייתה היא הפכה מייד לדמות מיוחדת ואהובה.

בקריית שמונה עיר הולדתי התכנס כל יום פרלמנט הנשים השכונתי, כל השכנות התקבצו סביב אמא לספר את סיפורן ולשמוע מה יש לה לומר – ממש ורדה רזיאל של היום.

בעבודה כטבחית בבית הספר בו למדנו הייתה אהובה על כל המורים והתלמידים כאחד.

המשפחה המורחבת שלה שמחה וחגגה בכל פעם שהיא הגיעה לביקור.

למשפחתה המצומצמת שמשה כעוגן חזק ואיתן והעניקה יסודות לחיים.

המוסר והיושר היו נר לרגליה ועשתה הכל כדי להעבירם לילדיה.

גם בזמנים הקשים כשהגיעה לבית החולים הפכה לחולה המועדפת על צוות הרופאים והאחיות.

אמא לא הייתה צריכה דברים גדולים כדי להיות מאושרת, הגעה של אחד הילדים מהפנימייה לשבת הביתה היתה סיבה מספיק טובה לאושר ושמחה, כאילו זכתה בפייס. אני זוכר איך באחד הימים כאשר ראתה את בן השכנים חוזר מהצבא ונפגש עם אמו ברחוב בחיבוק ונשיקה אמרה לי כשדמעות בענייה שהיא מחכה ליום בו יגיע הבן שלה מהצבא והיא תקבל אותו בחיבוקים ונשיקות, זו דוגמא לחלומות שהיו לאמא.

קשה בוודאי להבין זאת בעידן בו חולמים על כסף, מעמד, הצלחה ועוד דברים גדולים וחומריים שהחלומות הכי גדולים של אמא הסתכמו בחיבוק ונשיקה של הבן שלה, לשמחתי אמא הגשימה את חלומה.

לצערי חלום נוסף של אמא לא הצליח להתגשם והוא שילדיה יתחתנו ויביאו לה נכדים.

אמא אמרה לי לא פעם שכל מה שהיא רוצה זה להספיק לראות אותנו נשואים מאושרים עם נכדים טובים ומוצלחים.

אני מקווה שעכשיו אמא מביטה בנו מלמעלה עם החיוך הכי יפה ומתוק שלה ואושר גדול ממלא אותה כשהיא רואה איזו משפחה גדולה ומוצלחת יש לה: אחים ואחיות, גיסים וגיסות, אחיינים ואחייניות, בנים ובת כלות וחתן, נכדים ונכדות משפחה אחת גדולה ואוהבת שלא מצליחה להתגבר על חסרונה העצום.

מיקי